<h1>ספר המצות לרמב"ם — לאוין קכ"ט</h1>
<h2>דף י.</h2>
והמצוה הקכ"ט היא שהזהיר כל טמא מאכול קדשים והוא אמרו ית' ביולדת (ר"פ תזריע) בכל קדש לא תגע. ולשון ספרא בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא מה מקדש הנכנס לו בטומאה ענוש כרת אף הקודש האוכלו בטומאה ענוש כרת. ויורה באמרו לא תגע באיש שיאכל סומך על השורש שהתבאר במכות בביאור אמרו יתעלה בכל קודש לא תגע. והוא אמרם בגמר מכות (י"ד:) טמא שאכל את הקדש בשלמא עונש כתיב והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לי"י וטומאתו עליו ונכרתה אלא אזהרה מנלן אתיא מבכל קודש לא תגע. ושם אמרו בכל קדש לא תגע אזהרה לאוכל אתה אומר אזהרה לאוכל או אינו אלא אזהרה לנוגע תלמוד לומר בכל קודש לא תגע ואל המקדש לא תבא מקיש קדש למקדש מה מקדש שיש בו נטילת נשמה אף קדש דבר שיש בו נטילת נשמה. ואי לנגיעה מאי נטילת נשמה איכא אלא לאכילה ואפיקה רחמנא לאכילה בלשון נגיעה למימרא דנגיעה כאכילה. ומזה הכתוב יתבאר לך שטמא שאכל את הקדש חייב כרת. זה אם היה מזיד. ואם היה שוגג יקריב קרבן עולה ויורד כמו שזכרנו בע"ב ממצות עשה. וכבר התבארו משפטי מצוה זו בי"ג מזבחים (ק"ו., ק"ח.).
